החלטה בתיק בש"פ 9400/04

1.        לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' כהן) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

           בכתב האישום שהוגש כנגד העורר נטען כי בעודו נושא עימו סכין רץ לכיוון ביתו של יוסף, עימו היה מסוכסך.  המתלונן, אשר ניסה לעצור מבעדו של העורר מלהגיע לאותו יוסף, הוא אשר נדקר בסופו של דבר.  העורר הואשם בחבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת סכין שלא למטרה כשרה.

הערר

2.        בא כוחו של העורר מתאר זוית אחרת לאירועים כאשר לדבריו בית העורר הותקף והוא נאלץ להגן עליו בגופו ואף נפגע במהלך האירועים.  הערר מבוסס למעשה על שלושה ראשים: 

3.        בראשית חוזר העורר על טענותיו בבית המשפט המחוזי בכל הנוגע להיעדר ראיות לכאורה כנגד מרשו וזאת על רקע סתירות מהותיות המגיעות כדי "פגם גנטי" בעדויות השונות. כמו כן הוא טוען כי העדים, מפאת קרבה משפחתית ביניהם, ובינם לבין המתלונן, מבקשים להפלילו במעשה הדקירה אותו העורר מכחיש.

4.        הראש השני לערר מבוסס על העובדה שהעורר שוחרר ממעצר ב- 6.10.2004 טרם הגשת כתב האישום. ב- 10.10.2004 הגישה המדינה כתב האישום יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים ובקשה למעצר ביניים עד למתן החלטה בבקשת המעצר.  בית המשפט לא נעתר לבקשה כך שהעורר היה משוחרר בתנאי מעצר בית עד ליום 13.10.2004 - הוא היום בו ניתנה החלטת בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים.  כך היה העורר בביתו מה- 6.10.2004 ועד ה- 13.10.2004 מבלי שהפר את תנאי השחרור ומבלי שגרם לכל שיבוש בהליכי משפט.  לדעת בא כוח העורר הרי שעל פי ההלכה הנוהגת, משמיטה עובדה זו את הקרקע מתחת לבסיס החלטת בית המשפט המחוזי ומאיינת כל מסוכנות תיאורטית.

5.        הראש השלישי לבקשה טמון בנסיבות האישיות שמתאר העורר: עבר פלילי שאינו מכביר ומצב הטראגי אליו נקלע כאב לארבעה ילדים קטנים ולאישה חולת סרטן במצב סופני.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.        בית המשפט בחן האם קיימות ראיות לכאורה בתיק ולאחר שסקר בפירוט את העדויות השונות ואת הודעתו של המשיב קבע:

"בפנינו ראיות לכאורה של ממש לשלב זה, להחזקת סכין ע"י [העורר], היותו במקום ובזמן הדקירה עם המתלונן ודקירת המתלונן.  עדות המתלונן לשלב זה שרירה כראיה לכאורית בעוצמה של ממש כאשר המתלונן אף טורח לציין:

'[העורר] חבר שלי ומשפחה שלי ואני נשוי עם בת דודה שלו, אני לא יודע מדוע הוא דקר אותי כנראה בגלל שתפסתי אותו...אני ראיתי את הסכין אצלו...'

           העורר עצמו ציין בחקירתו כי אין סכסוך בינו לבין המתלונן. בענין זה קבע בית המשפט:

"[העורר ציין כי] 'אין סכסוך ביני לבין המתלונן' ומכאן, מה לו למתלונן כי יבדה עלילת דברים?

...

אין זה השלב לבדיקת תשתית ראייתית להכרעת דין, ענין לנו בראיות לכאורה כפוטנציאל להרשעה ואלה קיימות גם קיימות ובראיות על פניהם...הראיות הלכאוריות בתיק זה מלמדות על תשתית ראייתית לכאורית אשר עובדתית קושרת את [העורר] למיוחס לו כאשר מידת עוצמתן מספקת בדרגתה לנדרש וצריך לשלב זה"

בית המשפט התייחס לסתירות הקיימות בעדויות וקבע:

"לא נעלמו מעיני אי הדיוקים בעדותם של העדים...הסתירות ואי הדיוקים בעדויות לא עולים כדי משקל מכרסים [כך] הגורם לפריכות הראיות ככאלה, ובודאי שלשלב ובשלב זה"

           משקבע קיומן של ראיות לכאורה קמה עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.  בית המשפט בחן האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה וקבע:

"[בעורר] בפני מסוכנות על פי המיוחס לו הנתמכת כמבואר בראיות לכאוריות של ממש בהן פוטנציאל להרשעה, [העורר] מהווה סיכון לשלום הציבור ואין בחלופת מעצר תקנה ותיקון.  העובדה שעד היום, בהיותו במעצר בית לא הפר התנאים לא די בהן [כך]"